מה חדש

הזמנה

invitation to a launching of the book edited by dr. shlomit flinf ashery

לפרטים והרשמה

עקב הלחצים החברתיים והסביבתיים הגוברים, הדרישה לשימושי קרקע עירוניים וכפריים יעילים ובטוחים גדלה באופן ניכר. לפיכך, מתכננים וקובעי מדיניות נקראים לעבוד עם מבני מדיניות וניהול מגוונים, כמו גם עם ארגונים לא ממשלתיים, גורמים עסקיים פרטיים, קבוצות אינטרסים, קבוצות אזרחים מקומיות ואזרחים מן השורה. עליהם להתמודד גם עם אינטרסים טריטוריאליים משתנים ולעיתים מנוגדים בהקשר הלאומי, האזורי או המקומי. פעמים רבות, מקבלי החלטות נוטים להתמקד בנושאים ספציפיים, למשל. תחזיות אקלים, המתעלמות מההשפעות החברתיות-כלכליות והפוליטיות המסובכות הדדית. מתברר שאין 'פתרונות חד-משמעיים' לאזורים וערים בגלל התנאים המקומיים המאוד ספציפיים (מיקום, צפיפות אוכלוסין, משאבים כספיים ואנושיים ואינטרסים של בעלי עניין). יתרה מכך, מדענים ומקבלי החלטות צריכים לתמוך באוטונומיה של הקהילות, שכן האפקטיביות של אסטרטגיית התכנון תלויה בהשתתפות הקהילה. לכן, לקהילות אזוריות ומקומיות חייבת להיות היכולת להבין את ההשפעות המקומיות של פתרונות מועמדים ולשנות אותן לפי הצורך, תוך פיתוח חזון משלהן לעתידן. במונחים של מערכות תכנון היררכיות ותהליכי קבלת החלטות, ניתן לסווג את מבני המדיניות והניהול הללו באופן רחב לגישת התכנון "מלמעלה למטה", בעוד שארגונים לא ממשלתיים, גורמים עסקיים פרטיים, קבוצות אינטרסים מוכוונות נושאים, קבוצות אזרחים מבוססות יישוב ו אזרחים רגילים מהווים את גישת ה"מלמטה למעלה", אם כי הבחנות אלו לרוב אינן מוחלטות. בשני המקרים, על מחזיקי העניין לנהל משא ומתן מאחר שהקונצנזוס הוא חיוני לחוסן ארוך הטווח של תהליך קבלת ההחלטות. ספר זה, לפיכך, מפגיש חוקרים מתחומים שונים כדי לחקור  תרחישי תכנון בישראל.

יודעים מה אחוז השיטפונות מכלל אסונות הטבע בעולם???

49%

זאת עפ"י דוח מבקר לשנת 2021, ועוד היד נטויה (סביר להניח ששיעור זה עלה מאז עקב שינויי האקלים. )

כדי להתמודד עם שטפונות הפוקדים את העולם כולו ואותנו בפרט, אירחה מכללת ספיר שבדרום את ההאקתון : DisasterTech

משתתפי ההאקתון: סטודנטים ממוסדות אקדמיים שונים ובני נוער, עשו סיעור מוחות בקבוצות, הסתייעו במנטורים מתחומים שונים מעולם היזמות, השתתפו בסדנאות שונות, חקרו ונעזרו ב-AI לצורך פיתוח רעיונות ולבסוף הציגו את פתרונותיהם לבעיית השיטפונות.

הפיתרון שזכה במקום הראשון הוא הפיתרון של קבוצת קרייסיליטי(CRISILITY) אשר נולד בהשראת ההירתמות של החברה האזרחית הישראלית במהלך ארועי ה-7 באוקטובר, ומתוך הבנה שהימצאות כח אדם מתורגל במקום האירוע שמסוגל להגיב באופן מיידי בשעות הראשונות הוא קריטי.

הפיתרון הוליסטי, מתאים להתמודדות עם אסונות טבע נוספים, ומטרתו לסייע בהצלת חיים במקרה אסון באופן היעיל והמדויק ביותר האפשרי באמצעות המשאב החשוב והזמין ביותר של כל מדינה - אזרחיה!

הרעיון הוא להקים יחידת חילוץ והצלה מבוססת קהילה(תושבים, תשתיות וציוד) שעיקר פעילותה תהיה בשלוש השעות הראשונות עד הגעת כוחות ההצלה.

קבוצת קרייסיליטי זכתה בפרס על סך 3000 שקלים וכן בהשתתפות בתוכנית האצה של עמותת Tech7 מהנגב.

וכאן-אנחנו נכנסים לתמונה:

אחת מארבעה חברי הקבוצה הזוכה היא הסטודנטית: אירית חולי נחום, מסטרנטית במחלקה לתיכנון, סביבה וקיימות באוניברסיטת בר-אילן אשר מחקרה עוסק בבעיית ההצפות בנחל הדר שבהוד השרון, היא גם פעילה סביבתית(חפשו "שומרים על נחל הדר" בפייסבוק), אוהבת טבע ואנשים .

גאים מאוד באירית ובשאר חברי הקבוצה הנוספים :

שי מנשרי, בן 34 מבאר שבע - DJ, מומחה למערכות שו״ב בסקטור הבטחוני וסטודנט לכלכלה וניהול באוניברסיטה הפתוחה,

איתי זסלבסקי, בן 24 מכפר סבא, יזם בנשמה, גולש גלים, שביליסט ומודט אשר תמיד מחפש את המיזם הבא.

ברק ספיר, בן 18 סטודנט לתואר ראשון במדעי המחשב באוניברסיטה הפתוחה, מוכשר במתמטיקה, מתאמן בלחימה משולבת מחזיק בחגורה חומה.

את הקבוצה ליווה המנטור המוכשר - יצחק לביא, יליד ותושב העוטף, יוצא התעשייה האווירית, יזם בתחום החלל, המייסד והמנכ"ל של חברת Desert Space ומייסד-שותף בחברת lifelabs שעתידה לקום במועצה האזורית אשכול, ושתעסוק בפיתוח טכנולוגיות שיאפשרו קיום חיים ברי-קיימא בחלל.

את היוזמה הובילה עמותת Tech7 שפועלת למינוף יזמים מהדרום בתחום החדשנות וההייטק ועל פיתוח אקוסיסטם בתחום טכנולוגיות-עילית והחדשנות בנגב, בשיתוף עם ארגון JADDE אשר הוקם לתועלת הציבור ופועל לפתח טכנולוגיות להתמודדות עם אסונות טבע כתוצאה ממשבר האקלים.

שותפה מרכזית נוספת היא ממשלת מדינת נורדריין-וסטפאליה מגרמניה אשר מימנה את האירוע בפעם השנייה בכדי לסייע לתושבי הדרום שנפגעו. שרת הכלכלה של גרמניה וסגנית רה"מ נורדריין-וסטפאליה, מונה נויבאואר, הגיעה לכבד את הנוכחים במעמדה.

מיוחד: כל מה שאפשר לספר על העיר התת-קרקעית שהקים חמאס ברצועה

40 שנות מלחמה מול מנהרות עזה מגיעות לסופן. אך הדרך הייתה כואבת ושגויה

איך הפכו תנאי הקרקע בעזה לנשק טקטי

מנהרות החמאס עברו אבולוציה משימוש לוגיסטי, לאמצעי טקטי ולבסוף לכלי אסטרטגי. מהם התנאים הגיאו-פיזיים והביטחוניים שאפשרו את התפתחותן המהירה?

המתקפה על ישראל שהחלה בשמחת תורה, ה-7 באוקטובר 23, הדגימה באופן אכזרי וכואב שחמאס השתכלל והתחזק טקטית ואסטרטגית מאז שהחל להתבסס בעזה בשנות ה-2000. "מנהרות החמאס" המפורסמות מילאו תפקיד מרכזי בהתפתחות זאת. פרופ' יואל רסקין מאוניברסיטת בר-אילן עקב במשך שנים אחר "האבולוציה" של המנהרות ברצועת עזה וניתח את התנאים שאפשרו את היווצרותן.

רסקין, גיאומורפולוג וגיאולוג מהמחלקה לגאוגרפיה ולימודי הסביבה בבר-אילן, פרסם ב-2020, כפרק בספר, את מחקרו "לחימה תת־קרקעית ברצועת עזה והמורכבות הצבאית בהתמודדות מולה", ומאמר באותו נושא נמצא כעת בשלבי קבלה לכתב העת האקדמי Studies in Conflict and Terrorism. המאמר מתאר את נתוני השטח ואת התנאים הגאו-פוליטיים שסיפקו את הקרקע הפורייה, תרתי משמע, לצמיחת המנהרות, והוא מבוסס על ניסיונו של פרופ' רסקין כראש מדור מחקר שטח בפיקוד דרום, בשנות ה-2000, ועל מידע שפורסם בתקשורת.

למנהרות בעזה יש מאפיינים משותפים בסיסיים עם מערכות חפורות נוספות המוכרות בארץ ובמקומות אחרים בעולם ולאורך ההיסטוריה, כמו מערות קבורה, מכרות, ומערכות מסתור. על פי רוב, כאשר מדובר במצבי עימות, תת-הקרקע משמש כאמצעי להקלת המעבר מהצד החלש אל הצד החזק. "אולם," מרחיב פרופ' רסקין, "כל מערכת מנהרות שונה וייחודית וקשורה לתנאים הגאולוגיים, הגאוגרפיים והגיאופוליטיים במקום. מה שמעניין בחמאס זה שקצב הצמיחה של המנהרות, לא רק בגודל, אלא גם בייעוד, ליווה את התפתחות התפיסה המבצעית של הארגון. זה התחיל כהברחת טובין, התקדם להברחת אמל"ח, ובהמשך למנהרות תופת. בשלבים האלה התפיסה של הארגון הייתה טקטית. מאוחר יותר התפתחו מנהרות חטיפה, כמו זאת ששמשה לחטיפת גלעד שליט, ומנהרות תקיפה. השלב הבא היה מנהרות התקפיות אסטרטגיות שהתפתחו בתקופת צוק איתן. המנהרות החדשות האלה התאימו לתיאבון המבצעי הגדל של חמאס, שאנשיו ראו שזה כל הזמן מצליח – לצה"ל אין מענה."

כאמור, המנהרות בעזה התפתחו בכמה שלבים, שכל אחד מהם מתואר כקשור להתפתחות גיאופוליטית באזור. השלב הבוסרי החל ב-1982. בעקבות הסכמי השלום עם מצרים וקביעת קו הגבול שחצה את רפיח וחילק אותה בין עזה למצרים, תושבים כרו מנהרות ששימשו להברחת טובין ובעיקר לאיחוד משפחות שפוצלו בין שני חלקיה של רפיח. המנהרות לא שימשו אז לטרור ונחפרו בעיקר על ידי כורים מקומיים בעלי ניסיון בחפירת בארות. ב-1994 החלה מגמת עלייה במספר מנהרות ההברחה לטובין ואמצעי לחימה (אמל"ח) בין רפיח המצרית ובין רפיח העזתית, שעברה לשליטת הרש"פ במסגרת הסכם אוסלו.

בשנת 2000 החלה התעצמות בתחום השימוש בתת-הקרקע בעקבות האינתיפאדה השנייה ולנוכח ההכנות של צה"ל לפלישה לרצועה במסגרת מבצע "חומת מגן". בתקופה זאת התגברו הברחות האמל"ח וכריית המנהרות ברפיח. בהמשך חלחלה בעזה ההבנה שאין לישראל מענה אפקטיבי, וחמאס וגורמים נוספים הגבירו ופיתחו את הפעילות בתת-הקרקע, שכללה פיצוצים מתחת לעמדות של צה"ל דרך מנהרות התקפיות. לאחר יציאת ישראל מרצועת עזה ב-2005, פחתה ההשקעה במענה הצה"לי לאתגר המנהרות. מנגד, מנהרות ההברחה התרחבו בגודלן ובפריסתן המרחבית, פירים לכניסה ויציאה כבר מוקמו בתוך סככות ייעודיות וגלויות, סחורות ואמל"ח עברו ללא הפרעה, ובבניית דפנות המנהרות נעשה שימוש בבטון

ולא רק בעץ כבעבר. כך החמאס התחמש ואף עבר לייצור נשק עצמאי מחומרים מוברחים, וכריית המנהרות ההתקפיות הופנתה לעבר ישראל.

עם השתלטות החמאס על רצועת עזה ב-2007, החלה תקופה שפרופ' רסקין מכנה "תקופת ההתבססות". בהעדר הפרעות משמעותיות מצד ישראל או מצרים, ובהמשך להצלחה בחטיפת גלעד שליט ב-2006, תחום לוחמת תת-הקרקע בעזה התרחב והתפתחה תפיסת לוחמה הוליסטית שבימים אלה אנו עדים לתוצאותיה: נחפרו מנהרות גישה לעמדות ירי תלול-מסלול, למוקדי אחסון של אמל"ח ולמפקדות. מ-2009, כחלק מגישתו ההוליסטית, חמאס עבר לשימוש אסטרטגי בתת-הקרקע וחפר כ-35 מנהרות התקפיות, חלקן חודרות מאות מטרים לתוך ישראל. לא מדובר רק בחלל מעבר מאורך מנקודה לנקודה. במנהרות יש חדרים, אולמות ומחסנים והפיר עשוי להיות אופקי, אנכי או משופע. עם כניסה ויציאה, מספר כניסות ויציאות או עם כניסה בלבד. בעזה אף צומחת מעין תרבות מנהרות שכוללת ביקורי קייטנות, צילומי חתונה וסיורים תיירותיים מתחת לאדמה.

ניתן להניח שתחת אדמת עזה פרוסה רשת מנהרות ענפה של עשרות רבות עד מאות קילומטרים, אך פרופ' רסקין מסביר שקשה למפות את רשת המנהרות באופן מדויק וכי מדובר במידע מסווג מאוד. המכשול התת-קרקעי שהוקם על ידי ישראל לפני מספר שנים אמנם הפריע למחבלים לחדור לישראל דרך תת-הקרקע, אך לא מנע את השימוש והתכנון האסטרטגי במנהרות ואפשר לחמאס להגיע קרוב לגבול בלי להיחשף.

לא רק יציאתה של ישראל מרצועת עזה והקושי שלה באיתור המנהרות אפשרו את התפתחותן. פרופ' רסקין מתייחס גם למאפיינים הגיאולוגיים של עזה שהקלו על הכרייה. בדרום הרצועה יש יחידות גאולוגיות בדרגות קושי שונות, שנוצרות מהצטברות של שכבות אבק וחול, מתקשות ומתלכדות אך אינן הופכות לסלע. הן נוחות יחסית לכרייה ידנית מצד אחד, ויציבות מספיק ואינן נוטות להתמוטט מצד שני. עד לשנות ה-2000, המנהרות נחפרו לרוב בעומק של 4 עד 12 מטר. מעל עומק 4 מ' הן לא היו יציבות ולרוב לא הייתה סיבה להשקיע ולחפור לעומקים של יותר מ-15 מ' (זוהי קביעה על-בסיס תצפיות כלליות ותוצאה אגבית של מחקר גיאופיזי בשטח מדמה, מאחר שהצבא מעולם לא מיפה או מדד את המנהרות בצורה מקצועית וסיסטמתית). אבל חמאס למד והשתכלל כל הזמן והחל בחפירות עמוקות, גדולות וארוכות יותר. במקביל השתכללו אמצעי התמיכה, התקשורת וחשמל ואפילו ההסתגלות האנושית. "זה מקום לא פשוט פסיכולוגית ופיזיולוגית להיות בו," פרופ' רסקין מסביר. מעבר למסתור פתחי הכניסה והיציאה, מיקום המנהרות בשטח עירוני מקל על החמאס כי יש מסביב את התשתיות הנדרשות, כגון חשמל, מים ותקשורת. גם אם אין רשת חשמל, מערכות הכנסת אוויר למנהרות אפשרית בעזרת גנרטור.

כיצד מתיישבת קלות הכרייה עם הקושי בגילוי? פרופ' רסקין מסביר שיש כמה שיטות גילוי טכנולוגיות, חלקן מבוססות על שידור גל שחוזר בהתאם לתכונות הקרקע. "אבל במקרה הזה החיפוש הוא של כלום, חלל של אוויר שקטן מאוד ביחס לתת-הקרקע, ברוחב של אחד או שני מ"ר. בנוסף, כדי להפעיל את אמצעי הגילוי, צריך להיות מעל הקרקע או בתוך הקרקע באותו מקום." גישה אחרת לאיתור מנהרות היא סימנים על פני השטח. "כאן צריך עבודת מודיעין והסתכלות במרווחי זמן קצרים על שינויים קטנים בשטח," הוא אומר. "בשטח בנוי זה מאד מאתגר. אפשר למשל להסתכל על מצב של בית באזור מועד – אם הושכר, הורחב (לשם החבאת עפר), האם שופרה הגישה או עובתה אספקת חשמל אליו, האם נצפו במקום מסוים כלי עבודה הנדסיים, האם נבנה מחסן? אך בתוך העיר השינויים האלה עלולים להיבלע במציאות היומיומית האינטנסיבית ובצפיפות הרבה."

נראה שעד לאחרונה התפיסה הרווחת של מנהרות החמאס הייתה לעתים די פשטנית: התייחסו אליהן אל כמעבר ללוחמים המהווה תשתית מאיימת. בשנים האחרונות חמאס שילב את מערכת תת-הקרקע באופנים רבים במערך ההגנה וההתקפה שלו, הבנוי על לוחמה צבאית, לוחמת גרילה וטרור - בסיסיים אך מקצועיים. זוהי תפיסה הוליסטית, הכוללת מנהרות לוגיסטיות וטקטיות לצד שיטות על-קרקעיות. תת-הקרקע משולב בכל היבטי הקרב, כולל ירי, וכנראה, גם להובלת שבויים והחזקתם.

כתבה "דירה להכיר"

ספר חדש של פרופ' יוסף כץ: התרומה שלא סופרה: שלמה זלמן שוקן ופועלו בקרן קיימת לישראל, 1922 – 1947

פרופ' סטיב ברנר מהמחלקה לגיאוגרפיה וסביבה התראיין ל NEWSWEEK על בולענים.

יחד עם ד"ר איתמר טקסל מרשות העתיקות התחלנו היום (בתוך סופת חול) עונה שניה של חפירת (מחקר במימון ה-ISF ) בחלקות חקלאיות מטיפוס שקע וסוללה (Plot and Berm Agroecosystem) מהתקופה האיסלמית הקדומה, בחולות קיסריה. בחפירה משתתפים שותפי מחקר מאוניברסיטת חיפה-  ד"ר רויטל בוקמן (בית הספר למדעי הים), מאסטרנט אדם אוסטרובסקי ודוקטורנט לוטם רובניס שמתוכנן להתחיל פוסט-דוק בנושא בראשית 2022.   

החפירה תחשוף יחידת קרקע חולית שהועשרה ופותחה עבור חקלאות בחול שנשענה על מי תהום גבוהים.  מפלס הקרקע תדגם עבור בדיקות ארכיאובוטניות במעבדה של פרופ' אהוד (אודי) וייס באונ' בר-אילן לצורך נסיון למצוא את מיני הצמחים שגודלו בחלקות ובדיקות קרקע במעבדה של פרופ' שרה פריאנטה (מח' לגיאוגרפיה וסביבה אונ' בר-אילן) לצורך אפיון פוריות הקרקע האנטרופוגנית. שני מבנים יחשפו על-מנת להבין את אופי השגרה החקלאית של החלקות. מבנה הסוללות יחקר לצורך הבנת התכונות ההנדסיות של המערכת החקלאית היחודית הזו. כן נחשוף את מי התהום הרדודים לבדיקת מפלס ואיכות המים. 

 בברכה, 

פרופ' יואל רסקין 

פתח דבר

הרעיון לכתוב את פרקי חיי עלה בראשי זה מכבר. לא פעם פנו אליי הנכדים בבקשה לסייע להם בכתיבת עבודת שורשים שהם נדרשו להכין במסגרת לימודיהם. עם קבלת פרס ישראל בשנת 2016 בהיותי בן 63, חשבתי שהגיעה העת להכין עבור הילדים והצאצאים "משנה סדורה" של תולדות חיי. נזכרתי כי בשנות ה-70, בעת שרציתי להכיר יותר את תולדות משפחתי, פניתי לאבי ז"ל והצעתי לו כי אראיין אותו. הוא הסכים בשמחה אך אני דחיתי את מועד הריאיון מיום ליום. בסופו של דבר נפטר אבא בגיל צעיר, והמידע על תולדותיו, ובמיוחד על תולדות משפחתו, נותר דל. את אימא ראיינתי מדי פעם וראיונות אלו היו בסיס למקצת מה שכתבתי בספר לזכרה אימא לא ויתרה, שיצא לאור בשנת 2019.

מאחר שאין אדם יודע יום הסתלקותו, וקבלת פרס ישראל הייתה ציון דרך בחיי, חשבתי שיהיה זה מן התבונה לכתוב את פרקי חיי עבור הילדים והצאצאים בעוד כוחי במותניי וזיכרוני עימדי. כך מצאתי את עצמי יושב במהלך השנים 2017‑2018 מול המחשב ומעלה מפעם לפעם את תולדותיי.

מטבע הדברים הספר כתוב בסדר כרונולוגי. במקרים מעטים חרגתי מכלל זה בשל הצורך להרחיב את הדיבור על נושא מסוים. בכתיבת הדברים נעזרתי לעיתים ביומניה השנתיים של רותי.

הספר מוקדש לרותי, לילדים ולנכדים.

ירושלים, ערב שבועות תש"פ